קטגוריה: ללא גלוטן
-
תבשיל בטטה למסאלה דוסה
את המסאלה דוסה אוכלים בדרום הודו בכמויות מסחריות. היא נפוצה כארוחת בוקר, נשנוש בכל שעה ביום וכאוכל רחוב. בעוד הגרסה הקלאסית של מסאלה דוסה היא קרפ על בסיס אורז ואוראד דאל ומילוי תפוחי אדמה יש לדוסה עוד אינסוף גרסאות, הן לבלילה והן למילוי. בהודו עושים דוסה מסוגי קטניות ודגנים שונים ומשונים למשל דוסה קינואה, דוסה שעועית
-
דאל מאקני – קארי עדשים שחורות
כשאומרים בישול הודי שתי המילים הראשונות שעולות לי לראש הן תבלינים וקטניות. קטניות, או בשמם ההודי דאל (Dal) הם ללא כל ספק הבסיס לכל ארוחה הודית. המילה דאל מציינת מיני עדשים, אפונים ושעועית, או תבשילים ומרקים המבוססים עליהם. מרבית הלחמים בהודו מבוססים גם הם על קמח קטניות ולא על קמח חיטה. העוני בהודו שכיח למדי
-
“בולונז” קארי אדום
והפעם גיחה קצרה למטבחים אסיאתים אחרים – המטבח התאילנדי. אחד הדברים הנפלאים במטבח התאילנדי אלה משחות הקארי החריפות והריחניות שבעזרתן אפשר לארגן ארוחה מושקעת ומשביעה בכלום עבודה. פעם היה קשה להשיג את המשחות האלה בארץ והאופציה העיקרית הייתה להכין אותן לבד (פחות מסובך ממה שזה נשמע) אבל היום אפשר למצוא משחות קארי צהוב, ירוק ואדום
-
קארי תפוחי אדמה בכוסברה ונענע
כוסברה. או ששונאים או שאוהבים. אני מהאוהבים במיוחד ומוסיפה צרור עלים רענן לכל מאכל שאיכשהו קשור ומתאים. לצערי הרב במטבח הישראלי כוסברה זוכה לקיפוח מסוים ומעטים מבשלים איתה. טרנד הבישול התאילנדי עוד איכשהו הציל קצת את המצב אבל ללא כל ספק מדובר בתבלין שלא מוערך כראוי. במטבח ההודי עלי כוסברה וזרעי כוסברה הם מצרכים בסיסיים
-
טראפלס לעצלנים
מתוקים הם עניין מאתגר אצלנו. מצד אחד אני מאוד אוהבת מתוק על כל צורותיו ובעיקר אלו השוקולדיות ומצד שני בן הזוג שלי בררן במיוחד בכל הנוגע למתוקים. אני בדרך כלל חוזרת לאותן עוגיות מוכרות שכבר נוסו בהצלחה או עוגת גבינה שהצליחה לעבור את הרף הבלתי האפשרי, אבל לפעמים בא לי לגוון ולנסות דברים חדשים. הם בדרך
-
פאניר מאקני – פאניר באטר מסאלה
אחד המאכלים שהכי משכו אותי אל האוכל הודי היה הקארי. קארי קרמי כזה, עשיר, מתקתק ומתובל יחד עם פאניר או עוף זה אחד המאכלים האהובים עליי ביותר. לא משנה כמה ניסיתי וחקרתי במשך כמה שנים לא הצלחתי לשחזר או אפילו להגיע קרוב למנות הקארי שמוגשות במסעדות הודיות. משהו במרקם ואיזון התבלינים פשוט לא עבד. לאחרונה
-
חריין של סבתא בלה
המשפחה שלי רחוקה מהמסורת. לא חוגגים אצלנו את מרבית החגים והמנהגים היהודיים למיניהם לא כל כך נוכחים בחיינו. עם זאת תמיד היו שני חגים שנחגגו אצלנו בבית בארוחת חג מפוארת – ראש השנה וסדר פסח. בכל ארוחת חג סבתא מכינה תפריט מאוד ספציפי שכולל מרק עוף עם קניידלעך, גפילטע פיש וחריין, הכל מעשה ידיה. בפסח מתווספים
-
פאקורה בצל
מטוגן חריף וקראנצ’י. לא נראה לי שצריך הרבה יותר בשביל לשמח לבב אנוש, אפילו אחד טבעוני נמנע גלוטן. מזהירה מראש לא להכין את זה לבד בבית בבוקר פן תאכלו יותר מדי ותהיה שבעים יומיים. פאקורה בצל (נקרא גם באג’י בצל) זו בעצם לביבת בצל עם קמח חומוס ותבלינים שמטוגנת בשמן עמוק ומוגשת עם מגוון צ’אטני
-
אורז לימון
אודה ואתוודה שלמרות חיבתי הגדולה לחריף ומתובל אני בדרך כלל אוהבת לא לגעת באורז – אורז לבן ופשוט הוא אחד המאכלים היותר טעימים בעיניי ואין מתאים ממנו ללוות ולמתן את ניסויי המטבח ההרפתקניים שלי. עם זאת, אורז הוא אחד השחקנים הראשיים במטבח ההודי והרבה פעמים לא רק בתור תוספת אלא כמנה עיקרית בפני עצמו. לאורז
-
גבינת פאניר
להכין גבינה לבד בבית?! מסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. את הפאניר, הגבינה הנפוצה ביותר במטבח ההודי מכינים משני מרכיבים בלבד. הגרסה המוכרת יותר של הפאניר היא הגרסה הקשה (כמו טופו קשה) שחותכים לקוביות ומוסיפים לתבשילים אבל יש לו גם גרסה פירורית ורכה שנפוצה לא פחות, משתמשים בה בתבשילים מלוחים, קציצות למיניהן ואפילו
